|
ואתניים
ומוסיקה ישראלית, פסטיבל סרטים ישראליים, באו אמנים כמו משה
איבגי וגילה אלמגור, היה פסטיבל סופרים ומשוררים עם יהודה עמיחי,
א"ב יהושע ורוני סומק. מגוון גדול מאוד. לחלק מהאנשים שנחשפו אז
לאמנות ישראלית לא היה מושג מה זה ישראל ומהי תרבות ישראלית. היו
הרבה תגובות מדהימות. גם מהקהל וגם מהביקורת. באותה שנה נשאלתי
כל הזמן: 'איך זה שיש לכם כאלה כשרונות מדהימים ולא רואים אותם
משתלבים באמנות הבינלאומית?'"
טעונה בחוויה זו שבה מראני
מהשליחות באמצע 2000. בעלה התמנה למנכ"ל משרד האוצר והיא חיפשה
נתיב למימוש חזונה. "חזרנו משהות מדהימה. היחסים הדיפלומטיים עם
אמריקה היו מצוינים. היינו בני בית בבית הלבן. קלינטון היה ידיד
אמיתי", אומרת מראני ומספרת אנקדוטה שלא מעט נשים בוואשינגטון
חוו על בשרן. "אחרי רצח רבין היו שלושה פיצוצי אוטובוסים ברצף
ואנחנו ערכנו בשגרירות טקס זיכרון כי הרגשנו שחייבים לעשות משהו,
והזמנו את קלינטון. הוא אמר שיישאר עשר דקות, אבל נשאר עד הסוף.
אני ישבתי בשורה הראשונה, על יד האמנים שהופיעו, לוודא שהכל
בסדר, וקלינטון ישב מולי וכל האירוע לא הוריד ממני את העיניים.
זה היה מאוד מביך, אבל הוא אפילו לא הסמיק. בסיום הטקס כולם
התפזרו ואז ניגשה אלי אחת הנשים בשגרירות להגיד תודה ואמרה: 'אל
תשאלי, קלינטון לא הוריד ממני את העיניים כל הטקס'. אמרתי: 'מה?
סליחה, הוא לא הוריד ממני את העיניים'. כעבור כמה דקות הגיעה
אשתו של דניס רוס ואמרה: 'מה דעתכן? קלינטון לא הוריד ממני את
העיניים כל הטקס'. הסתבר שלא היתה אשה באולם שלא הרגישה שקלינטון
הסתכל עליה במשך כל הטקס. אחר כך זה כבר הפך לבדיחה. כעבור שבוע
פגשתי אשה בת 65 שהיתה באירוע והיא אמרה לי: 'תשמעי, אני רוצה
להגיד לך, זה נורא לא נעים לי...', אמרתי לה: 'אני יודעת,
קלינטון הסתכל עלייך', והיא אמרה: 'כן, איך
ידעת?'"
פרסים
לצעירים ולקשישים
מראני נולדה וגדלה ברחובות
עם שני אחים. אביה נולד בווארשה ועלה לישראל לפני המלחמה ואילו
אמה ילידת הארץ, נצר למשפחה ותיקה מצפת. בצבא שירתה בנח"ל ואחר
כך למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית. אחרי הלימודים היתה
דוברת הוצאת כתר ועסקה בתחומי תרבות שונים ובהם ארגון כנסים בארץ
ובחו"ל. בתחילת שנות התשעים הצטרפה לשנה לבעלה בבוסטון, שם הוא
למד באוניברסיטת הרווארד. לזוג שלושה בנים והם מתגוררים ברמת
פולג.
"בסוכות 2001", מספרת מראני, "נסעתי עם משפחתי לבקר
את אחי יורם בפרויקט שהקים למרגלות מצדה, מחנה מטיילים בשם כפר
הנוקדים. הסתובבתי שם ולא האמנתי למראה עיני, חשבתי איך הוא עשה
דבר כל כך גדול ומוצלח. בערב התקשר אחי הבכור בנצי ואמר שאבא
שלנו נפטר. בשבוע של השבעה רצינו לאפשר לאמא לנוח, אז נסענו
לקריית מלאכי, שם הקים בנצי פרויקט משלו, מפעל לייצור מים כבדים.
ואני הסתובבתי שם ואמרתי לעצמי: 'שני האחים שלי יזמים כאלה
נהדרים'. ואז, בתום השבוע, היה לי ברור שאני קופצת
למים".
זה קרה בשלהי 2001. "הצטרפה אלי קבוצה של מאות
אנשים שאכפת להם מתרבות ומאמנות, אנשים שברגע ששמעו באו ואמרו,
'איך לא חשבנו על זה קודם'". מראני הגיעה לשתי מסקנות מתבקשות:
ישראל כמעט לא משקיעה במצוינות (לא רק באמנות, גם בתחומים
אחרים); ואמנים ישראלים, בניגוד לחבריהם בחו"ל, מזלזלים בכל מה
שלא קשור באמנות, כמו למשל טיפוח קשר עם קהל, תכנון קריירה
ושיווק עצמי. "אני זוכרת שכשאירגנתי קונצרטים בשגרירות הייתי
מבקשת מהאמנים מישראל שיגיעו בחליפה, בעניבה ובגרביים תואמים.
אמרתי שאני יודעת שיש להם בגדים נורא יפים, אבל לקונצרט הספציפי
הזה מתאימים הבגדים האלה. וגם ביקשתי לבוא שעתיים קודם, כדי
לחשוב ביחד איך מדברים עם הקהל. לקונצרטים האלה היתה תמיד חשיבות
מעבר למוסיקה, כי היו שם ראשי ועדת ההקצבות, סנאטורים, חברי
קונגרס, אנשים שישראל רוצה להראות להם את פרצופה היפה, ואחרי
הקונצרטים היו קבלות פנים. חלק מהעניין היה שהאמנים ידברו עם
האנשים וייצרו איתם קשר. רק למעט אמנים היה את זה באופן טבעי. מי
שבילה שנים רבות בחו"ל, ידע שזה חלק מהמשחק. האחרים הרגישו שם
קצת אבודים".
בישראל מוענקים פרסים כספיים לאמנים צעירים
בראשית דרכם, או לקשישים על מפעל חיים. תמיכה באמנים מצטיינים
נדירה ביותר. "לדעתי ולדעת חברי בקרן", אומרת מראני, "האמנים
שכבר הוכיחו את עצמם אבל עוד לא הגיעו לפסגה נופלים בין הכיסאות.
אף אחד בעצם לא עוזר להם". תחילה פנתה מראני ("בפחד ובהתרגשות")
למלחין צבי אבני ולאהוד מנור, שניהם חתני פרסם ישראל. "ברגע שהם
אמרו לי 'אנחנו אתך', היה לי יותר קל לגייס אחרים", היא אומרת.
האחרים הם מנדי רודן, דני סנדרסון, גבי אלדור, דני גוטפריד, מיכה
לבינסון, יובל מסקין, פרופסור שמעון לוי, יונה פישר, דוד
טרטקובר, דליה לוין ועוד, שעובדים בהתנדבות ותפקידם לאתר את
האמנים בעלי הפוטנציאל למצוינות.
אמנות היא גם
עסק
לקרן למצוינות יש כמה כללי יסוד מקוריים
ופורצי דרך. אמנות היא גם עסק. אמנים פועלים בשוק תחרותי. ולכן
חשוב לבנות להם קריירה ארוכת טווח ולגבש בשבילם תוכנית עסקית.
הקרן עושה זאת בעזרת אנשי עסקים ומאמנים אישיים. "מה שטוב לאלי
הורביץ", אומרת מראני, "טוב על אחת כמה וכמה לאמנים שברובם הגדול
לא מצטיינים בחשיבה אסטרטגית מעבר ליום המחרת". בנוסף, אי אפשר
לפנות לקרן. הקרן פונה אל האמנים שאותרו כמתאימים ומציעה להם
שיתוף פעולה.
בקרן פועלים תשעה צוותים אמנותיים מתחומי
המחול, המוסיקה (קלאסית, ג'ז וישראלית), התיאטרון, האמנות
הפלסטית, עיצוב המוצר, עיצוב גרפי ועיצוב אופנה. יש גם כוונה
להקים צוותים שיעסקו באמנות בינתחומית, בספרות, באדריכלות
ובקולנוע. תקציב הקרן מגיע לשני מיליון דולר לשנה, כולו מורכב
מתרומות מגורמים פרטיים, ממוסדות ומקרנות בארץ ובחו"ל, פרי קשרים
אישיים של מראני וחבריה. מתנדבים נוספים בקרן הם היועצים
הבינלאומיים: חיים טופול, רון ארד, יפים ברונפמן, אוהד נהרין,
אלכס גלעדי, גיל שחם, פרופסור איתמר רבינוביץ, ד"ר שמשון שושני
ודני קרוון. תפקידם לפתוח דלתות לאמנים ישראלים
בחו"ל.
שיטת התמיכה באמנים נבחרי הקרן שונה מהמקובלת
בקרנות אחרות. שום אגורה לא מוזרמת לחשבון הבנק שלהם. "אני קוראת
לזה 'כסף למקרר', אומרת מראני, "אני לא מזלזלת בכסף שאמנים
מקבלים מכל מיני פרסים וקרנות וקונים בו מוצרים לבית, כמו מקרר
למשל, אבל אנחנו חושבים שהכסף צריך להיות מיועד לקידום הקריירה
של האמן".
אמן שאותר על ידי הקרן כמועמד עובר תהליך בחינה
ובדיקה שנמשך כמה חודשים. "אנחנו מבקשים מהם לכתוב לנו על עולמם
האמנותי ולחשוב איפה הם רואים עצמם בעוד חמש או עשר שנים, ומה הן
הדרכים שלדעתם יובילו אותם לשם. יש אמנים שהצורך לחשוב יותר רחוק
ממחר בבוקר משתק אותם, אבל רובם הגדול מנסה להתמודד עם זה במידה
כזאת או אחרת של הצלחה. בשלב מסוים, אם זה מתקדם כמו שצריך
ואנחנו מגיעים למסקנה שהם מתאימים לנו, אנחנו מחליטים ביחד מהו
הפרויקט הראשון שבמסגרתו הם רוצים שהקרן תתמוך בהם. אם הצוותים
המקצועייים מביעים את דעתם שזה אכן פרויקט ראוי שיקדם אותם,
אנחנו מכריזים עליהם כעל אמנים נבחרים של הקרן והקשר המקצועי
מתחיל".
בעולם האידיאלי שמראני יצרה, כל אמן זוכה לתמיכה
שנתפרת במיוחד בשבילו ובהתאם לצרכיו המיוחדים, שאינה דומה בהיקפה
הכספי ובאופיה לתמיכה שמקבלים האמנים האחרים בקרן. "מאז שהקרן
קיימת", מדווחת מראני, "היו רק שני אמנים שהחליטו שזה לא מתאים
להם. היה אמן אחד שהפסקנו אתו את הקשר אחרי שנה, והיה אחד שחזר
אלינו כעבור חודש וחצי ואמר שהוא לא מעוניין. כששאלתי אותו מדוע,
הוא ענה בחיוך ציני, מודע לעצמו: 'בגלל שאתם נוטלים ממני את
הזכות לקטר'".
הבמאי מיכה לבינסון סבור שדימוי האמן הזרוק
אינו אלא "קלישאה של רומנים סנטמנטליים שמספרים לנו כי אמנות
נוצרת מתוך סבל".
אין סתירה בין אמנות לתוכנית
עיסקית?
"לא. הבלגאן האמנותי הרבה פעמים תוקע את האמן.
במובן הזה רחל היא מצנטית, היא לא מנסה למנוע מהאמנים סבל, אלא
להפוך את אמנותם ליעילה יותר".
ממנחמיה עד
קרקוב
אבישי הדרי, בן 28, היה האמן השני שאותר
על ידי הקרן. הראשון היה דן אטינגר, מנצח, אסיסטנט של דניאל
בירנבוים באופרה בברלין. הדרי נולד במנחמיה ליד הכנרת ולמד
בטבריה. כשהיה בן 14 עבר לבד לתל אביב, התגורר אצל מכרים ולמד
בתלמה ילין, במגמה לאמנות פלסטית, אף שבעצם כבר אז נמשך
לתיאטרון. בזמן לימודיו בתיכון היה חבר נבחרת ישראל לנוער
בטריאתלון. אחר כך למד שנה בבית ספר לתיאטרון חזותי בירושלים,
נסע לאירופה, למד ריקוד בפאריס ובאמסטרדם, חזר לארץ והתקבל
לעבודה באופרה הישראלית כפועל במה.
תוך כדי העבודה התחיל
לבנות תפאורה מחומרים שמצא ברחוב, כמו לוחות עץ ישנים וכיסאות
גלגלים. בסיום התהליך היתה לו תפאורה להצגה - בלי הצגה ובלי
שחקנים. אחר כך התחיל לגבש רעיון, קיבל מקלט מעיריית תל אביב
והקים קבוצה שכללה 10 שחקנים, שניים מהם מאקי"ם. "ניגשתי לאנשים
ברחוב והצעתי להם לשחק אצלי", הוא אומר, "כשאנשים שאלו אותי
'לשחק במה?', אמרתי שאני עושה הצגה לפסטיבל עכו, מה שעוד לא היה
נכון באותו שלב".
כעבור שמונה חודשים ו-5,000 שקלים שהדרי
הוציא מכיסו, היתה לו להקה ששיחקה את המחזה הפוליטי שהוא כתב
"חלודה", כולל שלושה מוסיקאים שקראו לעצמם "הבילויים". ב-1998
זכו הדרי ולהקתו בארבעה פרסים ראשונים בפסטיבל עכו: הצגה, במאי,
תפאורה ועיצוב תלבושות. אחרי הפסטיבל הם הופיעו בהבימה, על במה
צדדית באופרה ובקיבוצים בצפון. "אחר כך הגיעו הצעות עבודה
בתיאטרונים רפרטואריים", אומר הדרי, "אבל החלטתי שאני צריך עוד
ללמוד".
אביו הרוחני היה המחזאי והבמאי הפולני הידוע
תדאוש קנטור. הוא ראה קלטת של "הכתה המתה" של קנטור ונשבה
בקסמיו. התחנה הבאה היתה קרקוב פולין, העיר שבה עבדו קנטור
ולהקתו. "שבועיים לפני פסטיבל עכו נסעתי לקרקוב כדי להיפגש אתו,
כי הרגשתי שההצגה שלי היא הומאז' לעבודתו", מספר הדרי, "הלכתי
לתיאטרון והאיש בכניסה אמר לי, 'יפה מאוד שבאת, אבל תדאוש קנטור
נפטר מדום לב ב-1990'".
אחרי ההצלחה בפסטיבל עכו התקבל
הדרי ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל אביב אבל התחרט ונסע ללמוד
באקדמיה הממשלתית לתיאטרון בקרקוב, מתוך תקווה שמשהו מרוחו של
קנטור יידבק גם בו. "בהתחלה נסעתי לשם בחורף, לבקר את החברים
שפגשתי בביקור הראשון. קרקוב בחורף היתה בעיני עיר מדהימה, ואז
באותה נסיעה החלטתי שאני רוצה ללמוד שם. הלכתי לאקדמיה וביקשתי
להירשם. אמרו לי שההרשמה מתחילה ביולי והלימודים הם רק בפולנית".
הדרי, בן להורים ממוצא מרוקאי, לקח את הטפסים, חזר לארץ, התחיל
ללמוד פולנית ולחפש קרנות שיתמכו בפנטזיה שלו. קרן ריץ' מימנה את
לימודי הפולנית וקרן הידידות ישראל אמריקה הבטיחה לממן את שנת
הלימודים הראשונה, אם יעבור את מבחני הכניסה.
הדרי הצליח.
ב-1999 התקבל לאקדמיה. במבחן הכניסה ניתח בפולנית את המחזה
"מחכים לגודו". את אנדז'י ואיידה פגש בשנה השלישית, כשהמאסטרו בא
לעבוד עם שחקנים על הפקת סיום וחיפש עוזר במאי. מישהו המליץ על
הדרי. "עוזר במאי בהפקות מהסוג הזה הוא מישהו שעושה שליחויות ולא
באמת משתתף בהחלטות בימוי", אומר הדרי. "אחרי שהוא זכה באוסקר על
מפעל חייו התייחסו אליו כולם כמו לאלוהים והוא לא ציפה שאני
החוצפן אגיד לו מה אני באמת חושב על העבודה. אבל יום אחד הוא שאל
לדעתי, ואמרתי לו. והוא קיבל את זה ברוח טובה ואפילו שינה חלק
מהקו שלו ובסוף נתן לי לביים לבד סצינות שלמות".
כשהדרי
נקלע למצוקה כלכלית נתן לו ואיידה 4,000 דולר לתשלום שכר לימוד,
מקרן שהוא עצמו הקים. בשנה השלישית ללימודיו בקרקוב נבחר הדרי
לאמן של הקרן למצוינות, שמימנה את המשך לימודיו באקדמיה. בשנה
שעברה סיים את לימודיו בתואר מאסטר באמנויות הבמה. בהפקת הסיום
העלה את "הדיבוק" בפולנית, בתרגום פרי עטו. לפרידה קיבל מוואיידה
מכתב: "אני כותב את דעתי על אבישי הדרי בהנאה צרופה. בכל מהלך
חיי הארוכים, מעולם לא פגשתי במאי צעיר מוכשר כל כך. רצינותו
וניסיון חייו מדהימים. התיאטרון יזכה בכשרון בימוי
גדול".
מה הלאה? תיאטרון מסחרי?
"משאת נפשי היא לא
לעבוד בתיאטרון מסחרי. להיות במאי בית זה דבר איום ונורא. אני
מחפש משהו אחר. אני חייב לעשות משהו עצמאי, סגור וקטן. מקדש
שבתוכו היצירה שלי תהיה מוגנת. תיאטרון הוליסטי שבו אני אשלוט
בכל - בטקסט, בבימוי ובתפאורה". אבל הדרי עדיין לא מרגיש בשל
לעשות תיאטרון עצמאי. בינתיים, בסיוע הקרן, הוא מתעתד לנסוע
ללמוד באקדמיה לתיאטרון במוסקווה. הוא כבר התחיל ללמוד רוסית ואף
השלים את חובותיו לקהילה, שהושתו עליו על ידי הקרן - הצגה עם
ילדים אוטיסטים בגן בחולון.
כאשר האמנית הפלסטית יהודית
סספורטס, בת 34, נבחרה על ידי הקרן ב-2003, היא כבר היתה כוכבת
עולה ומגובשת למדי. בארץ היא קשורה לגלריה "זומר". שש שנים היא
עובדת עם גלריה בברלין, הציגה בתערוכות יחיד בארץ ובחו"ל, ומלמדת
בבצלאל.
לשם מה את צריכה את הקרן?
"שתי תוכניות
בגרמניה הזמינו אותי לשהייה של שנה במקום. זאת אכסניה שמיועדת
לכ-18 אמנים מכל העולם. מקבלים דירת סטודיו, יושבים שנה, יוצרים
ופוגשים אנשי מקצוע, אמנים ואוצרים מכל העולם שמבקרים שם באופן
שוטף. זו חשיפה אדירה. דומה לסיטה בפאריס, בהבדל אחד: בפאריס, אם
אתה משיג מימון, אתה מתקבל. בברלין אתה יכול להגיע רק אם אתה
נתמך על ידי קרן בארץ שלך שמאשרת שאתה אמן נבחר. התשלום עובר
ישירות מהקרן לתוכנית".
סספורטס נפגשה עם רחל מראני באחת
הנקודות הקריטיות בחייה, בצומת שבו היה עליה להחליט האם להישאר
בארץ או לעבור לעבוד באירופה. "האנשים שאני עובדת אתם בברלין
לחצו עלי לעבור לחיות שם. הם טענו, ואני מסכימה אתם, שחומרי
ההתייחסות האמנותיים שלי נמצאים באירופה, וברלין היא היום אחד
המקומות החשובים בעולם מבחינת הסצינה האמנותית. ואם מדברים על
השתלבות בשדה האמנות הבינלאומי, היציאה החוצה היא הכרחית. ברור
שאין אפשרות לחשוב על אמנות שהיא רק לוקאלית. אבל אני מרצה
בבצלאל, ובשבילי אלה היו שאלות אכזריות וכואבות. הפגישה עם רחל
הקלה עלי מאוד את הלבטים כי לא הייתי צריכה לחתוך שום דבר. הקרן
מימנה לי את תוכנית השהייה למשך שנה. לא מזמן סיימתי וחזרתי
לסמסטר הזה ללמד בבצלאל. בקיץ אני שוב אסע לברלין לעבוד בסטודיו
שיש לי שם".
בנוסף לתמיכה כלכלית וארגונית מעניקה הקרן
לאמניה תמיכה נפשית רחבה. במקרה של סספורטס, העובדה שהיא לא היתה
חייבת להגדיר גבולות וזהויות עזרה לה להתמודד עם המעברים התכופים
בין ישראל לאירופה. "פגשתי בקרן אנשים באותו מצב כמו שלי, שעמדו
רגל פה ורגל שם, שהתלבטו לאן לנווט את הקריירה שלהם. זאת היתה
מתנה. מבחינתי זה היה איזה חלום שתהיה קרן כזאת שתומכת באמנים
ישראלים בחו"ל, שזאת כבר |
